כתבתי היום באנגלית, ונזכרתי במשהו...
בשנת 1988 חזרנו לארץ אחרי שנתיים בשיקאגו. אחרי מבחני כניסה מפוארים ושושלת של הורים דודות ודודים בוגרי ה"מוסד", התחלנו ללמוד ב"בית הספר הריאלי העברי בחיפה".
נקלטתי די בקלות. נכנסתי לכיתה ד'ג (כן. בריאלי דגלו אז באותיות ולא במספרים לכיתות). היו לי ילדים וילדות ממש חמודים וחמודות בכיתה (שנחשבה הכיתה של החנונים בשכבה, לצד ד'ב "המופרעים" וד'א היפים והיפות שאין דברים כאלה!).
הגעתי עם עטים מיוחדים מאמריקה, כאלו שהיה להם מחק!!!! זה היה לי שימושי מאוד כי ההעתקה מהלוח בעברית הייתה עניין מאתגר למדי, והיו לי המון מחיקות למחוק). השמחה שלי נגדעה די מהר כשהמורה ביקשה ביום ההורים הראשון, שאפסיק לכתוב עם העטים האלו כי הדיו שלהם נמרח, והמחברות שלי, לפיכך, לא היו מאורגנות כהלכה ). חטפתי שוק, ועברתי לכתוב בעט פארקר. (תזכורת לעצמי: לקנות עט פארקר!)
ואני, רק חיכיתי שנתחיל כבר ללמוד אנגלית, כדי שאוכל להצטיין ולהבריק. (בדיעבד אני תוהה... למה לא קיבלתי פטור למען השם???)
קצת צחקו לי על המבטא האמריקאי המוגזם, אבל אני הייתי מספיק מבסוטה על עצמי כך שזה לא צרב מידי. מהר מאוד הגענו לדקלום הראשון אותו היינו צריכים ללמוד בעל פה. אני זוכרת אותו עד היום: זה הלך בדיוק ככה:
Work while you work And play while you play For that is the way To be cheerful and gay.
All that you do Do with your might Things done by halves Are never done right.
One thing each time And that one done well Is a very good rule As many can tell.
ואני חושבת על צורת העבודה שלי... (בטיפולים, בגנגה, בכתיבה של והגדת לבנך ולבתך , ועכשיו עם האורות של חנוכה) וכמה היא שונה מהמשנה המשונה הזו, שתתפוס לי לעד מקום במוח.
אני משחקת כשאני עובדת. אני לומדת דרך משחק. אני עושה כל כך הרבה "חצאים" (וחובבת חצאיות), ומניחה להם... שיבשילו. לפעמים החצאים מבשילים ונשלמים מעצמם, לפעמים אני נעזרת בנשים, אנשים, וילדים מוכשרים שיעזרו לי להשלים אותם. ולפעמים הם נשארים ככה. חצאים. לא גמורים, אבל כאלו שהעבירו אותו דרך. אני כותבת עם מוסיקה באוזניים. תופרת מול הטלויזיה, אוכלת בזמן שכותבת דוחות, רוקדת בזמן שעושה הליכות...
כל כך הרבה טוב קיבלתי מהבית ספר הזה. חברות וחברים לנצח נצחים, אהבה לשפה העברית, ללימודי ביולוגיה וחשיבה מדעית, ובל נשכח את תכי השרשרת והשיניים שמשמשים אותי עד היום. אבל אני ממש ממש מקווה, שהדור של היום מקבל דקלומים גמישים ויצירתיים יותר ללמוד בעל פה ולחיות לאורם.
אם היו שואלים אותי, הייתי מתחילה עם זה:
That I would be good/ Alanis Morissette
That I would be good, even if I did nothing That I would be good, even if I got the thumbs down That I would be good if I got and stayed sick That I would be good even if I gained ten pounds That I would be fine even if I went bankrupt That I would be good if I lost my hair and my youth That I would be great if I was no longer queen That I would be grand if I was not all knowing
That I would be loved even when I numb myself
That I would be good even when I am overwhelmed
That I would be loved even when I was fuming
That I would be good even if I was clingy
That I would be good even if I lost sanity
That I would be good whether with or without you.
