כן ו...

אני לא טרסוב נח ונטע (א.ק.א חיימים סלי) מתיייםםםםםם שנעשה ״יום ה״כן״. יום שכשמו כן הוא (see what I did there?): ההורים מסכימים לכל הצעה שיעלו הילדים, כל בקשה שיבקשו. אני חושדת שההשראה לרעיון הגיעה מסוגת התרבות היוטיובית: ה״VLOG״ של משפחת טרסוב. אבל אני לא כאן כדי לחפש אשמים.

ברור לי לחלוטין הפוטנציאל החינני של יום שכזה, פשוט, כל פעם שאני חושבת על זה - אני מדמיינת את חשבון הבנק שלנו מתרוקן (כן… כן… כן… כן). אז… "אמא? אפשר פליז שנעשה יום הכן"? "לא".

אני לא ילדה ואיזה מזל שכך. עם כל הכיף שבילדות, ועם הכבוד המגיע להורי המושלמים, בחיים!!!!!!!! לא הייתי חוזרת עכשיו להיות ילדה. חשבתן פעם? כמה זה קשה להיות ככה תלויים בנו? בהסכמה שלנו לדברים? בפְּנִיוּת שלנו? אמא, אפשר חטיף? סיפור? שנלך לסרט? לקנות משהו קטן ב TOCA BOCA? ברור שאנחנו לטובתם, ואיתם, ורוצים טוב בשבילם, וגם קצת גבולות ו"חינוך" לדחיית סיפוקים. אבל אם יורשה לי להודות על האמת? כשבא לי משהו מתוק, אני אומרת שאני קופצת רגע להביא דואר, נוסעת לתיבה שבמקרה צמודה למכולת, קונה טורטית או שלוש, זורקת את העטיפה (או העטיפות) בפח בכניסה למכולת, זוללת את הממתק המוזר הזה, אוספת דואר, וחוזרת הביתה מסופקת ונטולת ראיות מפלילות. שלא לדבר על ממונים ששיחררתי בקלות רבה מידי על עוד חיים בקאנדי קראש. זן מאסטר בדחיית סיפוקים אעלק.

אני לא שחקנית אח שלי כן. יצא אמיץ הקטנצ'יק. Danny Isserles בחיי מה שהוא עבר שם בלימודי משחק. זה ניתוח לב פתוח. ומה שהוא עבר אצל ספתא שלי? ... אבל מה עם דיפלומה דני??? לי לא היה את האומץ. אבל בזמן האחרון התחיל להבהב לו רצון ללכת לאודישנים, להעיף את סככם של איזה מלהק ובימאית, ולנסוע משם ישר בטריילר מאובזר באוכל לצילומים בחו"ל. אבל ממש רגע לפני שהתפקדתי לסוכנות של זוהר יעקובסון, נרשמתי לשיעור ניסיון בקורס אימפרוביזציה מקומי. ביום של השיעור הייתי עסוקה מאוד בלחשוב על תירוצים טובים למה אני לא מגיעה. תראו… אני כבר ראיתי את עצמי על סט עם איפור שיער, פחות מתאים לי להתבזות מול חבורת חוף כרמליות באיזור התעשייה מעיין צבי. אבל נח קלט אותי. ובתור סטודנט צעיר ומסור לתיאטרון, הוא שיכנע אותי שזה הכי כיף שיש. ואם למדתי משהו ב 11 שנותי כאמא זה: סמכי על נח. והלכתי.

עברו ארבעה חודשים מאז שיעור הניסיון. אני כבר לא רוצה להיות שחקנית בהוליווד. אני רוצה רק את השיעורי אימפרוביזציה שלנו עם מיכל. Michal Banai

כן ו… ממרום חודשיי כאימפרוביזטורית, אוכל לסכם לכם את הבסיס לאלתור במילה וחצי: "כן ו…" (סתם נו, זה מיכל סיכמה לנו. היא באמת מחוננת). מה ז'תומרת? בגדול: אם מישהי עומדת מולך ומתחילה איזה רעיון על הבמה, את מסכימה לו. ומוסיפה משלך. נגיד דמיינת שאת מדריכת טיפוס בשלג במחנה אימונים לאולימפיאדה, אבל חברתך לסצנה ניגשת ואומרת לך: "ספתא! מה שלומך? בואי, שימי רגע את השיניים נדבר קצת…" אז מאותו רגע את ספתא שלה (ויאללה, שימי ת׳שיניים. תדברו קצת) לא טיפוס ולא נעליים. את אומרת קודם כל לא הודפת את המציאות שנחתה לך כרגע על הראש. את מסכימה לה ומוסיפה משלך.

*אני לא שחקנית שמנסה לשחק יותר בחיים* השיעורים המופלאים של מיכל זולגים לי ליום יום. מתמזגים עם היופי הבלתי נגמר של שיעורי ימימה שמלמדים אותי "היי קלילה והרבי לשגות". מתבלים את סל הכלים ההורי שלי שלאט לאט מתייתרים בו כל הכלים, חוץ משניים: רוך ואמונה (במהות הטובה של הילדים שלי).

אני לא ילדה שכל החיים לפניה יש לי את הזכות האדירה ואת כל היכולות הדרושות כדי ללכת עם הרצון שלי. גם בדברים קצת יותר גדולים מבינג' טורטית במכולת. אני מודה על הזכות להתנסות בלהגיד כן ו… על הזדמנויות חדשות, על נסיונות נועזים - כאלו שלא בטוח יניבו משהו מעבר להתרגשות והפלגה בדימיון של : אמאלה… ומה אם יגידו לי כן…".

*אני לא טרסוב, אני לוי איסרליש* הילדים רוצים שנעשה "יום הכן". יאללה. כן ו… ו… אני אאמין במהות הטובה שלהם, שהרי בטח בסך הכל יבקשו שאכבה את הטלפון ליום (או שעתיים), אקפוץ איתם בטרמפולינה ושנשחק מונופול עד שנטע יבנה מלונות על דיזינגוף וחשבון הבנק של כולנו יתרוקן כן כן כן.

ואיך כל זה קשור להגדות? 'סתכלו איך אני עושה לכן קטע: נכון את מזמינה הגדות עוד היום? כן. כן מה? כן ו… אני גם מארגנת רכישה משותפת עם כל השכנות.

(איפה תמצאו את ההגדות? כתבו ״ והגדת לבנך ולבתך״ בגוגל. הוא כבר יוביל אתכן אלי)

בתמונה:תמילה, רוצה סווטשרט מקטיפה עם ציור ענק של יורקשייר טרייר? כן!!!!! ו... אני הולכת ללבוש אותו עם מכנסי קטיפה בורדו, וכפכפים של ערס.

שבת שלום חמודות וחמודים