נועה.
הירך שלי עדיין לא ממוקמת כמו שצריך מאז רביעי בלילה.
נועה קירל חרכה את הבמה בפארק הירקון.
ואני? כנראה חרקתי קצת את הירך.
בכל זאת. אגן של אשה בת 43, אחרי 3 לידות.
תמיד ידעתי שיהיו לי רק בנות. היו להן גם שמות.
בהתחלה הייתה רק נועה.
כשהכרתי את ג'וני נוספה גם גאיה.
הוא אפילו הכניס את שתיהן לשיר הכי יפה בעולם:
"... במיין בזאר דלהי, בוץ שלוליות, זאת נועה בוכה היא רוצה כבר בינינו להיות"
"... על עמק פרוואטי, נשבעתי, אתן לך את גאיה מתי שתרצי".
ברגע של הודיה עמוקה, שבועיים אחרי שהכרתי והתאהבתי מיידית במשורר שדלעיל, עמדתי ליד נהר הגנגה ברישיקש ונשבעתי: "אם זוהי אהבת אמת, אהבת חיי, אקרא לבת שלנו על שמך- גנגה".
(כשהרגשתי שזה קצת נועז מידי, תיקנתי ל"שם שני גנגה. סבבה?")
הרגשתי מוכנה.
תמי. אום אל בנאת.
גנגה
הריון ראשון.
בחרנו לא לדעת מה יש לי בבטן.
בן? בת? לא משנה. העיקר שיהיו בריאים.
פחחחחחחחחחחח….. עלק לא משנה.
ברור שבת! לא אסתפק בפחות מזה, וגם- לא היה לי ספק.
שבוע לפני שהקטנה שלי נפטרה לי בבטן, חלמתי חלום:
הייתי בחדר מלא אנשים ומולי הופיעה חלי תגר (זכר האשה המתוקה הזו לברכה). היא הייתה יפה ומוארת,
חיבקה אותי, החזיקה אותי בכתפיים ואמרה: "את יודעת שזו בת. נכון?".
וידעתי.
שהנה היא בדרך. נועה גנגה שלי.
שבוע אחרי החלום, היא הגיעה בלידה השקטה היפה ביותר שהעולם הזה ראה.
וידעתי,
שחלי מחכה לה. לקבל את פניה, להיות לה שומרת. יפה ומוארת.
לקח לי זמן עד שנתתי לה שם. בהתחלה הייתה רק "הקטנה".
כשהתחזקתי מספיק, קראתי לה גנגה.
חודש וחצי אחרי שגנגה נפטרה הייתי שוב הריון.
ופתאום ממש לא ידעתי מה אני רוצה.
עוד בת? היא תהיה גנגה? גלגול של נשמתה? יפה כמותה? מושלמת? אצליח להפריד אותה מזכר אחותה? זה טוב לי? לא יודעת.
אבל כשאמרו לי שיש לי בן בבטן, ידעתי בבירור.
רציתי בת.
איזה מביך זה.
להתבאס ממין העובר.
וואלה. האשמה שם אפילו יותר כואבת מהבאסה.
לא ראיתי אמא שמספרת את זה ולא שופפת ראש.
איך את מעזה?
תגידי תודה. נכנסת להריון. הכל תקין. זה לא משנה.
אבל זה שינה לי. וכאב לי. גם אם לשברירי שניות. גם אם רק מידי פעם נזכרתי.
שבכלל רציתי בת.
ואז הגיע נח.
והכל היה על מקומו.
עמית
2010.
הילה היפה סיפרה לי שהיא בהריון בהופעה ב"תמונע".
גם אני כבר הייתי בהריון צעיר צעיר שעוד נשמר בסוד.
חיכיתי לספר לה כל כך. רציתי שנהיה חברות. נגדל יחד ילדות.
ההריון קיבל תוקף בריאות (סקירה).
ועם תל"ם של עשרה ימים אחרי הילה, התחלנו לספור יחד שבועות.
שתיים בובותיים.
17 למאי 2011
שלחנו את ההודעה מהבית חולים, שמספרת בכמה מילים בודדות את הסיפור הכי עצוב בעולם:
נולדה. תינוקת. לידה. שקטה. אני בחיים. בערך.
וחשבתי המון על הילה.
הייתה קנאה בחלק שלה של ההריון המשותף שלנו, שממשיך כאילו כלום לא קרה.
אבל יותר מהכל היה פחד נוראי.
שרק הכל יהיה בסדר. שלא "אדביק" אותה. שלא תפחד מידי. שלא יהיה לה קשה לראות אותי. רק שלא יקרה לה גם. רק שלא יקרה לה גם. רק שלא יקרה לה גם. רק שלא יקרה לה גם. רק שלא יקרה לה גם.
היו לי חודשיים להתפלל. לשמור מרחוק על החצי השני של ההריון הכפול שלנו.
ביולי 2011 עמית הגיעה לעולם.
ויותר מהכל, הרגשתי הקלה.
זה לא קרה גם לה.
פגשנו את עמית כשהייתה בת חודשיים או שלושה. אצל הילה ועז בבית.
אני זוכרת את המתח של הרגעים לפני שהיא התעוררה והצטרפה אלינו.
הרגשתי איך הלבבות של כולם כואבים כל כך, מכווצים קצת. וואלה. חתיכת סיטואציה.
ואז היא הגיעה המתוקה הזו, בידיים של הילה היפה.
לא היה כאב או קנאה.
לא הייתה תחושת "הייתה יכולה להיות גם לי".
רק עמית מתוקה, בת בכורה לעז והילה שאני אוהבת מאז ולתמיד.
הכל היה על מקומו.
נועה
2022
נהרות נהרות של אימהות ובנות, בדרך לראות את נועה. (קילה. קיפ איט רילה).
ואני בינהן.
נוהרת לבד לאותו כיוון של כולן.
הולכת רוקדת. מוסיקה בפול ווליום באוזניות.
מאושרת ומוארת מהבילוי הספונטאני שהסתדר לי.
שמחה בחלקי הכללי בעולם הזה.
תמי. אום אל בנים. נח ונטע שלי.
איך יכול להיות בכלל אחרת?
נוהרת ונזכרת - הכל על מקומו תמיד.
נוהרת ומתרגשת מדייט מהחלומות שהיקום סידר לי.
נוהרת ומתפעלת מהניסים הקטנים והבלתי תלויים שהביאו אותי לפארק.
נוהרת ומחפשת את ליהי היפה, אשתו של רן. רן - הבן של חלי השומרת המוארת מהחלום.
ליהי באה עם גוני, הבת המתוקה שלהם (שדומה לחלי וואי וואי…), והביאה איתה גם הדייט המיוחד שלי.
עמית.
עשינו חיים אדירים.
שמרתי עליה כבבת עיני.
ואפילו ברגעים קסומים שהילדונת הזו נתנה לי יד, בהליכה בתוך המון סואן, לא היו שברירי שניה של מה היה אילו…
כי הכל היה על מקומו.
(חוץ מהירך שלי).
בתמונה: אום אל בנים, וגנגה אחת, שומרת מלמעלה. שמארגנת לכבודנו את הכוכבים.
