ספתא חנה הייתה נותנת בהם סימנים. (שאינם דצ"ך עד"ש באח"ב)
היה לה שעון גדול בסלון, שדינדן בכל שעה עגולה כמספר השעה העכשווית. ובכל חצי שעה, דינדון אחד. ככה, לתזכורת. (כל דינדון... או הו! עד וינה שמעו אותו! תארו לכם מה התרחש בבית בשעה 12 ). כל פעם שמישהו היה אומר משהו, ומיד אחריו דינדן השעון, היא הייתה אומרת: "נו. בקשה! הנה. זאת האמת".
היא הייתה משחקת "פסיאנס". (שזה סוליטר, אבל עם קלפים על אמת). ולכל מספר הייתה משמעות. פרנסה, בריאות, בשורה טובה... לא פעם שאלתי אותה מאיפה היא יודעת מה המשמעות של כל מספר. מעולם לא קיבלתי תשובה חד משמעית לשאלה, וכבר אין לי למי לנדנד (או לדנדן) בעניין. אהבתי לראות אותה יושבת מול שטיחי הקלפים הפרוסים לפניה, בוחנת את המספרים, אומרת לי: יהיה בסדר.
אם למישהו מאיתנו היה בורח גרעפס בארוחת שישי, אמא שלי (החמודה) הייתה מכוונת לעברנו פרצוף של "נו בחיייך! גועל נפש!" ומבחינתה זה היה סימן שהאוכל היה טעים. תכלס!
וגם אני, כנכדה טובה נהייתי סאקרית של סימנים. שעה מיוחדת בשעון.( 22:22 זה האובווייס... אבל אצלי גם ל 7:43 הייתה משמעות מיוחדת). מישהו שחלמתי עליו שפתאום מופיע מולי. רצף של רמזורים ירוקים. אוצרות קטנים שמוצאת בדרך.
פעם, ממש פעם, עוד בקראוון ברינתיה, בלי הילדים, ג'וני ואני הוזמנו לשתי חתונות באותו השבוע. פיטפנו ביננו על ה"קנס" הכלכלי הטמון בשתי הזמנות שכאלו, ותהינו מן אין למען השם נגריל עכשיו 1000 שקל. בחיי אלוהים הטובה שבשמיים, בעוד אנחנו מדברים ומסדרים את ארון הבגדים שלנו, מצאתי 500 שקל מתחת לערימת חולצות. ובחיי אלוהים הגדולים של היקום, תוך כדי השמחה הגדולה מהשלל שמצאנו, מצאתי עוד 500 מתחת לערימת מכנסיים. בום. הפתעה. סימנים. (וכן. מאז אני מחביאה מעצמי לפעמים כסף, כדי שיום אחד הוא יוכל להיות לי לסימן).
עם השנים, למדתי לחפש סימנים כאלו מהיקום. לדעת שאני בדרך. כשיש לי שאלות מהותיות, או כשאני במצב רוח לא ברור, אני לוקחת רגע לשאול בלב שאלה, ואז מדליקה רדיו. יש פעמים, שהתשובה שמתקבלת מהשיר כל כך ברורה, שאני יודעת שיש אי שם, מישהו שומר עלי. יש גם פעמים שאני פותחת על דיווח תנועה. בסדר... לא הכל תמיד מסתדר. לפחות אני לא בפקק.
