נח. בן עשר עוד שלושה חודשים. מבריק. רגיש. חש כל דבר. בכל אחד מהחושים. מוכשר. טוב לב. מצחיק מצחיק.
לפני יומיים, הוא היה עצוב, כי נטע ואני התנשקנו והתנשקנו והוא, שרגישותו לא מאפשרת לו נישוקים, הרגיש שנטע מקבל "נקודות זכות" על האופן שבו יכול להרעיף ככה בקלות אהבה. ישבתי לידו, רציתי לחבק, אבל הוא ברגישותו הטובה ביקש מרחב. אז ישבתי לידו, ואהבתי אותו, ומניתי בלב את כל הדברים שאני כל כך אוהבת לעשות איתו. ניסיתי גם להגיד אותם, והצלחתי חלקית, כי קשה לתמלל אהבה רגישה כל כך. המילים מוזילות אותה.
נוחיטוס, התחיל לדבר בגיל 10 חודשים, ומאז משחיזזזזזזזז את היכולת השפתית שלו לרווחת הוריו המתפעלים. לפעמים אני תוהה מה יהיה כשיגדל. לשמחתי,הוא לא מגביל את עצמו כרגע למשהו ספציפי. אבל אני בכל זאת מדמיינת. אמן? הוא מצייר מפחיד! בקטע טוב. עיצוב אופנה? סטיילינג? יש לו חוש מטורף לבגדים וחווית לבוש בכלל. משהו שקשור לשפה? סופר? יתכן... לפני שלוש שנים בערך הוא כתב סיפור שהתחיל במילים האלו בדיוק: "הכל התחיל, לפני 26 שנה, כשהייתי ילד...".
סופר זה מגניב, אבל לפעמים, אני מדמיינת שמגדלת את רביד פלוטניק - Ravid Plotnik הבא. חיים שלי - ראפר! כי אם כבר שפה, אז שתהיה בתנועה הילדון הזה יכול לגלגל מילים על הלשון, בקצב מהמם, חרוזים לפנים, ומידה נאה של קללות אם צריך (בשביל הקהל). ילד של שפה לאמא קלינאית תקשורת.
היום פתרנו יחד את התשחץ הראשון שלו. הוא היה קצת סקפטי, אבל נשאב בקלות להנאה שבמילוי הקוביות הקטנות. אחת ההגדרות היתה: שינוי לרעה. חמש אותיות.
תיווכתי לו בזו הלשון: דמיין כשמישהו מאוד חולה, אפשר להגיד שהייתה הטבה במצבו, או להגיד שהייתה... "הרטבה במצעו" הוא אמר. וצחקנו פיפי וקקי עד דלא ידענו נפשותינו. וידעתי שהוא יודע שככה אנחנו מתנשקים.
בתמונה: ילד מושלם ואמא שנראית משוגעת (כי משוגעת עליו).