לכל ילדה וילד

סוף אוקטובר 2011 חגגנו לאח שלי, דני, יומולדת במסעדה של אהרוני בהרצליה. אני הייתי בתחילת ההריון שלי עם נח. שבוע לפני כן, הגיע אליו הגריל המשוכלל שהורים שלי קנו לו ליומולדת. משהו משהו משהו!. כדי שיוכל לארח כמו מלך וגם ולשמח את עצמו - חובב בשר מתוק שכמוהו. כשהמלצר הגיע, דני הסתובב אליו ושאל קצת בשקט: מה יש לכם כאן בלי בשר, ובלי ביצים? הלם בשולחן. Say Whhhhaaaaattttt? והוא בשלו. מסביר שמחפש משהו שאין בו מוצרים מהחי (המושג טבעוני עוד לא היה יומיומי כמו היום. בחיי). ואז הוא סיפר, שראה איזה סרט, ושהחליט שמעכשיו הוא טבעוני. ובשולחן: פיפי! רק דני... זה עם הגריל החדש. כשדני ואני היינו קטנים, אמא שלי ורוני ,אחותי, היו מהמרות כמה דקות יקח עד שקולות השמחה יתחלפו בבכי, צרחות ומכות. הפעם הימרנו כולנו: עד סוף הארוחה הוא עם קצת "ביף צ'או מיין" בפה). מפה לשם, יומיים אחרי זה, גם טל אישתה של רוני ראתה את הסרט, ויומיים אחרי גם ג'וני שלי. And then they were three. התבעסתי רצח! איף... נהיה לי טבעוני זה הג'וני. רק זה חסר לי. לא מספיק צריך כבר עשור לחפש לו מסעדות עם מנות צמחוניות, עכשיו גם טבעוני. איף איף איף איף איףףףף!!! הטרחנות... מה, לא חבל לאבד את השמחה מהאוכל? נו טוב... כבר היינו יותר מידי מאוהבים ובהריון בשלב הזה כדי לעשות צעדים דרסטיים, אבל אני לא אהבתי את המהלך. ובשום אופן לא רציתי לראות את הסרט.

עברו בערך שלושה חודשים, ונשארתי לבד בבית איזה ערב. ושיעמם לי ממש. ואמרתי נציץ. והצצתי. והיו שם עגלים שהופרדו מהאימהות שלהן. ולי, שרק כמה חודשים לפני כן לקחו את התינוקת המתוקה שלי, והותירו אותי עם בטן חלולה, לב שבור, והמון המון חלב בציצים שאין מי שינק אותו - זה הספיק. וזהו. מאז ועד היום אני טבעונית. יעידו כל מכרי, שאין לי שום בעיה שאוכלים לידי אוכל בשרי, חלבי או בייצתי. חוץ מקוטג'. קוטג' מגעיל אותי מיום היווסדי, וסביר שאעשה פרצוף מקיא אם אתקל בו. בחיי, יצא לי עכשיו פרצוף כזה רק מלכתוב עליו. זה לא מעליב אותי אם מדברים לידי על כמה בשר הוא טעים. ריח של מנגל, וואלה?! עדיין מסניפה בהנאה גדולה. ואפילו אפילו... אם יש איזה קינוח "פרווה" שלא לגמרי ברור אם יש או אין בו ביצים, אני לפעמים נוקטת בגישת: אם יש ספק, אז... יאללה, אטעם!

אפריל 2021, ההגדה בחוץ. אני בשוק מכמות ההזמנות. אני על ענן ממאות הודעות שמקבלת, של אימהות ואבות, ילדים וילדות שההגדה מרגשת ומשמחת אותן.

אבל אז, קיבלתי הודעה אחת כואבת ממש. מישהי כתבה לי, שקנתה את ההגדה כי חשבה שהיא "שיוויונית". כך מעיד השם "והגדת לבנך ולבתך", וגם כך נכתב בסקירה שכתבה אשה מקסימה בקבוצת הורים שמקדמת את האג'נדה. היא הופתעה לגלות שרוב הפעלים בהגדה פונים לבנים: מוצאים, רואים, בוחרים, חופשיים... היא כתבה לי באמת יפה, שהתאכזבה. ושהיא פירסמה פוסט באותה הקבוצה, שמספר שההגדה לא שיוונית. כתבה שאם הפוסט פוגע בי או במכירות, ואבקש, היא תסיר אותו. וכאב לי. מכל מיני סיבות. אף אחת מהן לא הייתה קשורה לדאגה מהמכירות, כן? הפוסט היה כתוב באופן מכבד. אבל היו שם כמה תגובות לא יפות. היו גם כאלו שראו את הגם וגם. את השיוויוניות שלא מסתכמת בהטיה של פעלים (ופעלות). הרגשתי קצת כמו מישהי שהכינה ארוחה טבעונית לתפארת, אבל שמה בכל המנות קצת דבש, וחלק מהאורחים עושים לי את הפרצוף המקיא של הקוטג' וכועסים עלי. ומאז זה ישב אצלי. כאב לי.

בהתחלה היה לי ברור שלא נוגעת בעניין הזה. ההגדה מושלמת כמו שהיא. שיסתדרו הטרחנים והטרחניות, וילמדו לקרוא בין השורות! איפה קצת גמישות? קצת שמחה חיים? אבל יום אחד, קצת שיעמם לי. ורק הצצתי, כדי לבדוק. החלטתי שאני רוצה לנסות, "לשוויין" אותה יותר. ופתאום ראיתי את זה. את החופשיים, שרוצים, ויכולים. ויותר לא יכולתי שלא לראות. ורציתי גם חופשיות ורוצות ויכולות. אז התחלתי לחפש את הדבש.

לא פשוט להוציא דבש מארוחה טבעונית אחרי שבושלה. לא הבנתי עד כמה, כשהתחלתי. (וגם לא פשוט להוציא הגדה לאור. לא הבנתי עד כמה, כשהתחלתי). אבל חוק אחד הנחה את כתיבת ההגדה מלכתחילה וגם את העריכה דרך משקפי השיוויוניות: קשב ללב. הבטחתי לעצמי לשמור על הכוונה בלב. על הרצון האמיתי, לפנות גם לבנות, לנשים. וידעתי, שמשם יגיעו כל הפתרונות. ביקשתי מעצמי לא לפעול מפחד. לא להפוך את המסע המקסים הזה, את היצירה הרכה הזו, לממצא מעבדה קפדני. וכך היה. ככל שעסקתי בעריכה הזו יותר, כך הבנתי יותר ויותר, כמה זה חשוב, כמה זה משנה. עולם הכתיבה צועד לשם. ובעיני, כל עוד נשתדל לשים לב. בקשב ללב, בכוונה אמיתית, בשמחה. לא מתוך קפדנות, דייקנות או פחד לשגות, בלי לספור כמה פעמים כתוב בסיומת .ים. וכמה ב. ות. לכתוב גם לבנות וגם לבנים, תצאנה יצירות אומנות רגישות ומקסימות ממש.

כששואלות אותי כמה ילדים יש לי, אני כבר אומרת שניים (בדרך כלל). לפעמים לפעמים לפעמים אני עוד כן אומרת בקול: שני בנים מתוקים שאני זוכה לגדל, ועוד אחת מושלמת שזכיתי ללדת. אבל בלב, אני תמיד תמיד תמיד אומרת שלושה. יש לי בת, ושני שנים. ולכבוד שלושתם, ולכל ילדה וילד, נכתבה ההגדה.