בשנה שבה כתבתי את ההגדה: תפרתי לנו תחפושות של וונדי, פיטר פן והוק. ג'וני התחפש שוב לאסטרונאוט. נח היה בן ארבע. ילד סקרן ועם הבנה ויכולת הבעה שפתית של ילד בן 13. נטע היה (ונשאר עד היום) חמוד מידי. שבועיים לפני ליל הסדר (כנראה כמה ימים אחרי שצולמה התמונה הזו) התיישבתי לכתוב. בעיפרון במחברת קשיחה, נבעו ממני המילים שיספרו לו, יגידו, על מה כל המהומה. לא היו איורים. לא היו פעילויות. לא הייתה הגדה להחזיק ביד. לא היה פודקאסט. או פלייליסט. היו רק מילים. מהלב שלי, אל הבנים שלי.
הרבה השתנה מאז, הילדים גדלו. אני גדלתי.
ההגדה גדלה. כל שנה היא עברה גלגול נוסף, ומצאה בית אצל יותר ויותר משפחות. נוספו כוסות יין לארבע עונות. נוסף החלק של אליהו הנביא. נוספה שירת מרים. נוספו ארבעת הבנים, ושאלת "איפה הבנות"? נוספה קערת ליל סדר שמכבדת כל משפחה ומה שבוחרת להניח בצלחת.
היא קיבלה גוף וגלימה מ Anati Zalmanovich המאיירת החתולה ו Gali Shapira המעצבת המתולתלה.
בלב מתרגש לפחות כמו וונדי שמגיעה לארץ לעולם לא, נכנסת לימים האחרונים לפני ליל הסדר. לפעמים אני חוששת להתעלף מרוב התרגשות בערב עצמו. נראה לי אסתפק בבכי טוב. בדיוק כמו עכשיו. "... וכשדמעת ענן יורדת, השמיים מתגשמים וכל דמעת ענן קטנה, מעירה באדמה חיים" (מתוך הכוס לחורף שעוזב אותנו ממש בימים אלו)
תודה עליכם שתומכים בחלום שמתגשם.