השנה: 2003. המיקום: אוניברסיטת באר שבע. המתרחש: ראיון קבלה שני ללימודי רפואה. הנוכחים: רופאה, דוקטור לכלכלה ואני. הרציונל: הקהילה, ולא רק רופאים ואנשי הפקולטה בוחרים את דור העתיד של הרופאות והרופאים. מקובל עלי.
הראיון התחיל טוב, אם כי ממרחק השנים, יש לי תחושה שהתשובות שנרקחו בארומה של "חזרתי לפני חודש מהודו" נשמעו לי נאורות, אבל פחות הרשימו את המראיינים.
ואז, הו אז, נזרקה לחלל החדר שאלה, שעד היום, אין לי עליה תשובה. "תמי? " כן. "אני רוצה לשאול שאלה מהתחום שלי... " יאללה. "אם שער הדולר עולה, מה תהיה ההשפעה על היבוא והיצוא..."
צפצוף קל באוזן, הלך והחמיר ככל שחלפו השניות. כלום. אין לי כלום בראש. רק צפצוף.
עכשיו, אני יודעת שיכולתי לנסות לחשוב על משהו. אני יודעת שגם ברגע זה, אולי בעזרת דף ועיפרון, על הספה בסלון שלנו, אני יכולה לחשוב על משהו. גם אם הייתי טועה בגדול, יכולתי להגיד משהו... אבל לא היה לי כלום. והשאלה הזו מכניסה בי שיתוק עד היום.
את הראיון הזה לא עברתי. אולי בגלל ההלם שהפגנתי בשעת לחץ. אולי בגלל ארומת הקטורת שאפפה את שאר הראיון. (נודה על האמת, הם היחידים שבדיעבד צדקו, שארד ממסלול הרפואה).
השנה: 2021 המקום: עשרים מטר מהבית שלנו, מול הבית של טלי. המתרחש: חתימה על דו'ח רו'ח שנתי של 2020. הנוכחות: טלי- רואת החשבון המושלמת שלנו, ואני. הרציונל: טלינקה היקרה מנסה שוב ושוב בסבלנות בלתי רגילה, להפוך את המעמד לכזה שבו אני מבינה על מה אני חותמת.
"את רואה? כאן זה הפחת... שלקחתי 65% מהסכום שעליו אין זכאות למס.... חפחדעגחגמוגלגןגתגןגךגצ..." צפצוף באוזניים. והיא, באמת הכי מסורה וברורה ונפלאה. ואצלי אין כלום בראש.
חזרתי להכרה כשהיא אמרה שלפי הצפי שלה, נקבל החזר מס. כפרה עליה. אני חושבת שזה ככה בגלל משהו שקשור לניכויים.
שבת שלום
