חיפוש

אוטובוס. פיפי. והדבר הכי מפחיד שקרה לי בחיים

עודכן: 2 בינו׳


לפני כח'י שנים, הייתי סטודנטית שקדנית וחמודה באוניברסיטת תל אביב. כל יום הייתי יוצאת מהמושב בו גרנו (רינתיה) ומפלסת את דרכי בפקקים כחצי שעה עד שער האוניברסיטה. (שם עמד שומר מקסים וטוב לב, עם נכד בשם דניאל, שהיה נותן לי לפעמים סוכריות- אבל זה לא הסיפור להיום).

בדרך הארוכה לאוניברסיטה, שמעתי באדיקות את תוכנית הבוקר של טל ואביעד. וכל יום בדרך, נשאתי תפילה קטנה בליבי: שבחלק של שיתוף המאזינות והמאזינים בתוכנית, יבקשו לספר סיפור שקשור לאוטובוס. או לפיפי. או לדבר הכי מפחיד שקרה לכן אי פעם. כי לי היה סיפור!

האזנתי לתוכנית שנים. מכשלא הגיעה הבקשה לסיפור שכזה, אפילו עליתי פעם לשידור באיזה משחק (בחסות "אלרין. טיפות לאף) וזכיתי בדברים שלא מימשתי מעולם. אבל המשכתי לחכות. עוד כמה שנים. זוכרת את המספר בעל פה רק כדי להתקשר מיד. כי לי יש סיפור!!!!!!

השנים עברו, מסיבה לא ברורה הרדיו באוטו שלי לא קולט את אקו 99 אף.אם, ואני חשה שהסיפור שלי חייב לצאת, גם אם לא אקבל עליו פרס.


אז הרי לכם והרות לכן: אוטובוס, פיפי, והדבר הכי מפחיד שקרה לי אי פעם. השנה: 2003 (חודשים ספורים לפני שפגשתי את ג'וני). ההתרחשות: נסיעת *לילה* מפוּנה, לגואה. המיקום: אוטובוס סליפר (sleeper). טכנולוגיה שלטת: לא היה לאף אחד טלפון נייד בטיול. השעה: בטח 2:00 או 3:00 לפנות בוקר.

כולם ישנים באוטובוס ההודי המפואר יחסית. ערב רב של תיירים ומקומיים. אני בתא שינה עם לימורי שלי. בתא שלידנו, רועי איסק ומי שהייתה בת הזוג שלו (לפני שפגש בג'ינגית). האוטובוס עוצר אי שם פה בסביבה, ואיכשהו רצה השמועה שזו הפסקת פיפי. אני לא זוכרת אם לימור אהובתי יצאה בכלל לפיפי. אני חושבת שגם רועי לא. בכל מקרה, כולם היו מאוד מנומנמים... העניין הוא שעד שיצאתי מתא השינה הקטן שלנו, רוב נוסעי האוטובוס כבר היו בחוץ. ואני נתקעתי אחרי אשה מבוגרת מאוד שהלכה לאט לאט לאט כל כך לאט, שעד שכבר הגענו למדרגות היציאה מהאוטובוס, חלק מהנוסעים כבר עלו חזרה. אבל לא חשדתי. ירדתי נינוחה (יחסית) עם שום דבר מלבד "חליפת הנסיעות" שלי (כפי שניתן לראות בתמונה): טוניקה ירוקה, גוזיה לבנה, וחצאית בסט בסט קוואליטי מהמיין בזאר (שנים אחר כך חיפשתי ולא מצאתי טובה שכזאת בקוואליותה).

היה כל כך חשוך, היינו אי שם בשומקום. בלי פנס רחוב לרפואה. או לפחות ככה אני זוכרת את זה. וכל מה שהייתי צריכה לעשות כדי לעשות פיפי בשקט, היה להתרחק איזה 30 מטר מהאוטובוס ולרדת טיפה באיזו שוחונת. וכך עשיתי. ועשיתי. ועשיתי. ועשיתי.

ופתאום, אני שומעת את האוטובוס מניע. חשבתי שסתם מתכונן, אולי מפעיל מזגן רגע. אבל לא. הוא הניע, ופשוט התחיל לנסוע. ואני עוד באמצע הפיפי בשוחה.

לקח לי שניה להתעשת, להחליט אם קודם להרים את התחתונים או קודם להפסיק את הזרם של הפיפי. ולהתחיל לרווווווווץץץץץ. ראיתם אותי רצה פעם? זה קורה מעט. וזה לא הרמוני. אז כל הנ''ל פלוס אימה שלי, ותחתונים שהורמו לפני שהזרם פסק.

והאוטובוס? נ ו ס ע. 03:00 לפנות בוקר, כן? אני ערומה בסטנדרטים של הודו. בלי ארנק. בלי דרכון. בלי תחתונים להחלפה.

אז רצתי. ונתתי את הצרחה הכי הכי הכי חזקה שצרחתי אי פעם. בחרתי סלוגן פשוט וקליט: "ללללללאאאאאאאאאאאאאאאאאאא" שהדהד עד וראנסי בערך. וחשבתי שזהו. החיים שלי אז איי נו ת'ם- תמו.

כמה שניות אחרי המוות הפנימי שחשתי, האוטובוס נעצר. לימור ורועי המנומנמים שמו לב שאני לא באוטובוס, וביקשו שיעצור. אני חושבת שזה מה שקרה. הייתי המומה מכדי לברר. ובטראומה חזקה מידי בכדי לזכור. אולי צעקתי כל כך חזק, שאלוהים פשוט שמע אותי.

שבת שלום.

3 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול