חיפוש

על יורם, מִרְיָם ואליהו תפוזים.

ג'וני שם בסלון פלייליסט של שירי יורם טהר-לב.

איזה שם יפה יש לאיש הזה.

השירים היו כל כך יפים, אז התקשרתי לאבא שלי.

הייתי בטוחה שהוא יושב ליד המחשב, טס בסימולטור, ושומע בווליום שמכבד אולם קולנוע בדיוק את אותם השירים.

הוא ענה, ולא נשמע כאילו הוא באמצע טיסה.

אז שאלתי אותו אם הוא נח.

ואמר שלא. הוא אוכל קלמנטינה.

ושוב נזכרתי...


באיזה ערב פסח אחד, שחגגנו אצל ספתא יודית וסבא דובי החמודים שלי שכבר שנים לא איתנו.

אני לא זוכרת בת כמה הייתי, ומי היו בדיוק באותו החג, אבל אני זוכרת שאבא שלי היה תורן בבית חולים.

אני לא זוכרת בדיוק איך היה הסדר, אם כי אני בטוחה שכמו בכל שנה:

1. ספתא יודית זירזה ב"נו! נו!" את כל מי שלרגע השתהה עם הקריאה (נראה לי רצתה כבר שיעברו להתפעל מהאוכל).

2. ציחקקנו מהחלק של השדיים.

3. הערצתי את הבת דודה והבן דוד הבכורים לבית יוסיפוביץ' (יובא וטלי הקטנה) שידעו בדיוק מתי לשלוף גם את מידיא, כוכביא ושבטיא, ולא רק את הקלים.


אני לא זוכרת ליד מי ישבתי, מה קיבלנו בתמורה לאפיקומן...

אבל אני זוכרת שאבא שלי נכנס פתאום.

למיטב זכרוני לקראת סוף הסדר, אולי באוכל, אולי בדיוק בדיוק כשהתכוננו לקבל את פני אליהו ענבים.

אבא שלי בא.

עם בגדים ירוקים של חדר ניתוח וחיוך גדול.

וכשהוא בא לחבק אותי, היו לידיים שלו ריח של תפוזים.

(והי... פתאום זה נראה לי מוזר, שהיו תפוזים באפריל... אבל נו מה אני אעשה, ככה אני זוכרת כבר כמה עשורים).

וככה נטמע בי הקשר.

בין ריח תפוזים, ואבא שלי המיוחד הזה.

שקפץ לרגע על הוספה באמצע תורנות, ונסע מרמב"ם להדר, רק כדי להיות איתנו שניה ולהגיד חג שמח.

הרי היה יכול לנצל את ההפסקה הקטנה לנוח שניה, אולי לאכול עוד פירות הדר באפריל.

אבל הוא בא.

איזה איש אגדה.

אליהו תפוזים.


אני יודעת שהעולם סובב כרגע סביב אומיקרונים אחרים,

אבל אני חיה ביקום מעט מקביל, ובו אני עמוק עמוק,

עמוק עמוק בפסח.

עם ההגדה.

בישורת הכמעט אחרונה, אחרי שנה של עיסוי עמוק, כמה תוספות ולקראת יציאה לאור במהדורה מחודשת.

השנה, לצד הכוס של אליהו הנביא, תתווסף גם כוס למרים הנביאה.

האשה המהממממממממתתתת הזו, שבתחילת הסיפור היא ילדה/נערה, ובחציית ים סוף כבר אשה מבוגרת.

מבוגרת מבוגרת אבל סחפה אחריה עם שלם לשירה ותיפופים.

ככל שאני קוראת עליה יותר, ככה אני מבינה שאני לא סתם אוהבת אותה ממש ממש.

היא מזכירה לי את ספתא חנה שלי.

בהכרת הטוב שהייתה בה.

באמונה שהטוב עוד יוסיף ויבוא.

השנה בליל הסדר, נמלא לכבודה כוס מים צלולים.

נבקש לקבל השראה מהאשה, שבשיא הקושי בחרה לארוז גם תוף, כי האמינה שניסים עוד יבואו.

או במילים אחרות: אם לא טוב - זה כנראה עדיין לא הסוף... (וכשיבוא טוב - לה, יהיה תוף!)


שבת היום,

יום טוב להודות בו, לא?

אז תודה לאילה דקל, שהסבה את תשומת ליבי למנהג המופלא של כוס מרים.

למרים הפרטית שלי, חנה.

לאבא שלי אליהו תפוזים.

וליורם טהר לב.

איזה שם יפה יש לאיש הזה.

כאילו מזכיר: לכי עם הלב, עם הכוונות הטהורות שלו, והעולם ירים לך. בניסים.



בתמונה: אליהו ומרים שלי.



84 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול