חיפוש

על אוגרים וכיפורים

עודכן: 8 באוק׳

  1. ערב כיפור 1993 פלוס מינוס.

אני בכיתה ז׳ פלוס מינוס.

אהובה ומקובלת פלוס מינוס.

חמודה פלוס.

אבל איכשהו באותו כיפור, רצון להצחיק? להגניב? (וזה לא הצחיק ולא הגניב), זרקתי חול על מכונית שנסעה ביום כיפור.

חופן.

וואי וואי כמה פעמים ביקשתי על זה סליחה ומחילה. ואני עדיין נאבקת עם זה. לסלוח לעצמי. איזה בושות. כמה לא יפה.

אני עשיתי את זה.

זרקתי, נבהלתי וברחתי לשיחים.

ושנים!!!! אני כמו אוגרת שלועסת ולועסת ולועסת את הרגע הזה, וכל פעם מצליחה איכשהו לבלוע את הבושה. להסבירלעצמי: היית נערה. טעית. איזה מזל שכלום לא קרה. אבל תמיד חוזרת ללעוס. אשמה היא מנה שאפשר להגיש בכל רגעביום, בכל טמפרטורה. כמו טופי.


2. צהרי כיפור (כל כיפור) 1988-1999

מסורת משפחתית.

סביב הצהריים, היינו יוצאים: רוני דני ואני, משימקין/ רמת גולדה בחיפה (דיפנדז און וויץ׳ ייר ווי אר טוקינג אבאוט) לסיבובשיוביל אותנו (בירידה) לבית הכנסת הגדול בחיפה. בדרך עברנו ברחוב דאונס/ ווטסון (דיפנדז…) ואספנו את יובא וטלי, ומשם לאוטוסטראדה החיפנית הידועה כרחוב פיק״א. שם חברו אלינו גם שי, יעל, עופר ודודי.

וככה צעדנו, כל הנכדים והנכדות לבית יוסיפוביץ (הייתן מאמינות? שה״איסרליש״ זה סוג של הצלה מגורל כיוסיפוביץ׳?) עדלשכונת הדר בחיפה.

עצירה קטנה אצל ספתא יודית, להצטייד ברוגעלך בכיסים, והופ: לבית הכנסת הגדול.

לרוב לא נכנסנו, שיחקנו בחוץ, רעבים וחמודות, ועשינו חזרות על איך ללחוץ יד ל״דודות״ עם יד ישרה (כדי להפחית סיכויים לחטוף נשיקה וחיבוק בריח נפטלין).

תקיעה.

תוקעים רוגעלך.

והופ לספתא יודית חזרה.

לשם היו מגיעים ספתא חנה וההורים של כולנו לתה עוגיות וסלט חצילים.

מסורת.


3. חג כלשהו, גן ״רותם״ במושב מגשימים 2010.

אני משלבת ילד בגן.

הגננת דורית מספרת על מנהג כלשה ומציינת שזו ״מסורת״.

אני שומעת ילד מתוק בן 5 לוחש לחברה שלו במבט המום: ״מסורת?״ מסורת זה מה שאני נותן לאוגר שלי!״.


4. כיפור 2019

חזרנו בערב החג מביקור מושלם אצל דני בניו יורק,

לבשורה נוראית.

מישהו דחף את ספתא חנה שלי. בכוונה.

היא אושפזה חבולה ומבוהלת בבית חולים.

הייתה בת 95.

החלטתי לצום בשבילה, כי אשה בת 95 אחרי טראומה כזו, לא יכולה לצום.

אני לא זוכרת מתי הפסקתי לצום, לדעתי עם ההריונות וההנקות שנמשכו ברצף במשך 7 שנים. ואז כבר יצאתי מה״לופ״. אבל הנה הרגשתי שזה הזמן שלי לחזור.

צמתי בשביל חנה.

ומסתבר, שעל הר הכרמל בחיפה, שכבה מאושפזת וחבולה ספתא חנה שלי, וסירבה לאכול עד סוף הצום.

בווווייייאאאאאא!!!!

איזו גברת!

ומאז אני צמה.

למה?

ככה.

אין לי איזו חוכמה גדולה מאחורי זה.

ככה מרגיש לי.

ואם במשהו אחד גדלתי בשנים האחרונות, זו ההבנה ש״ככה״ זו כן תשובה. ככה הלב אומר.


5. יום כיפור יום יומי מאז אפריל 2012 (הולדת נח):

קדימה אימהות! הצטרפו אלי לפזמון המוכר!:

איזו אמא הייתי היום?

טובה? לא טובה? מהממת? איומה?

התנצלת? הסברת? הבטחת לעצמך להשתפר?

לכי לישון מאמי, מחר יום חדש. את עושה הכי טוב שלך.


6. יום כיפור 2022:

הילדים עטו ארשת בארט סימפסון, ומהשעה שלוש דרשו לדעת: כבר יום כיפור? כבר יום כיפור? כבר יום כיפור? כבר יוםכיפור?

צצצאאאווווווווו כבר!!!!!! מה זה משנה!!!!!! למעןןןן השםם???!!!!?????

(אני בשילוב הנדיר של הימים נוראים יחד עם הימים הנוראים של החודש. אלו שלפני השחרור הגדול. הכל מאוד שברירי).

תהיו זהיריייייייייםםםםםםםם!!!

יצאתי אחריהם בהליכה.

קצת מינגלינג של כיפור במושב. אהלן וסהלן.

וחזרתי הביתה כי ״ככה״,

רכובה על הקורקינט של נטע, כי בינתיים החליף לאופנים של חבר.


שעות בודדות מאוחר יותר, כשאני כבר זומבי על הספה, מתלבטת אם זה יחשב ששברתי צום אם אני רק אוכל שניה קובייתשוקולד ממולא אחד. או שלוש. כי יש שלוש בשורה ובכל קוביה טעם אחר.

טלפון מנח: ״לנטע אין כוחות לחזור. הוא גמור״

״אמא, את יכולה להביא לי את הקורקינט שאני אחזור איתו? ואת בהליכה…?״

בטח מאמי. ויצאתי שוב ברכיבה.

חשה עצמי על קורקינט חשמלי משוכלל. (אבל לא).

חשבתי בדרך על הפעם ש(שימו לב): ננעלתי מחוץ לאוטו דולק עם רדיו בפול ווליום, ב 3:00 לפנות בוקר בסביבת מרכזחורב בחיפה. התקשרתי לאבא שלי שהגיע תוך עשרים דקות עם מפתח ספייר, חיבק אותי, פתח את האוטו וחזר לישון(אחרי שהסיע את עצמו הביתה).

הגעתי לנטע ויצאנו לדרך יחד.

הוא גלש יחף ברחובות. אני הלכתי בכפכף גומי, לאט.

אחרי רחוב וחצי הוא אמר שקר לו, וביקש את העליונית שלי.

נתתי.

אמר: ״גם לך קר״?

עניתי: ״קצת״.

אמר: ״תודה. את אמא טובה״.

וככה. ברגע. של אהבה קטנה עצומה. נחתמתי לחסד, עד העונג הבא.

אבל המשכתי לצום.

למה?

ככה!

שיהיה משהו טוב לתת לאוגרים.


בתמונה: נטע והקורקינטע חתול קסדה ועליונית.


35 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול