געגוע (טריגר לידה שקטה)

לפעמים אני מתגעגעת לימים האלה האיומים והנוראיים. איך הייתי צורחת במקלחת. שאגות. בוכה בימים ובוכה בלילות. עניתי לטלפון רק כשרציתי, סיימתי שיחות שהיו לי טו מאץ'. יצאתי להליכות סתם עם עצמי - בלי מטרה. רק ללכת, שיתן לי כוח... לא עניין אותי כמה רחוק או מהר או כמה קלוריות אני שורפת. כל מה שעניין אותי היה להסתכל בהשתקפות שלי על חלונות רכבים. ולחטוף אגרוף בבטן. זו שעד לפני כמה ימים הייתה גדולה ועגולה, ועכשיו היא לא. היא כלום. ריקה ומחכה להתמלא שוב.

וג'וני היה גמור יחד איתי. שני אנשים בעולם שחולקים את העצב הכי גדול שאפשר לשאת. רק אנחנו ראינו אותה. רק אנחנו חיבקנו אותה. רק אנחנו היינו שם כשהיא נולדה. שקטה. יפה יפה. קטנה. גנגה. רק אנחנו כאבנו ככה, את הבת שלנו. והכאב הזה, האובדן הזה, נתנו לי את הזכות. להיות אני. כפי יכולתי. לא להתנצל על דבר לא להיות בחברה כשבא לי לבד. לעזוב הכל. לפרק חסכונות על נסיעה לתאילנד. ככה. באמצע החיים. ובזכות המוות, שלה. גנגה שלי. הייתי רק אני. רק תמי. ולצערי, היום, לא תמיד אני יודעת, ולכן גם לפעמים מתגעגעת, לימים האלו האיומים והנוראים.

הכל היה כל כך חד, ולכן הפך גם לברור. מה חשוב את מי אני אוהבת שגם אני צריכה לנוח ומותר לי להגיד "לא. אין לי מצב רוח". ולמדתי לא להיבהל כשבא מולי כאב גדול של מישהי אחרת (או מישהו אחר) כי הוא נהיה לי מוכר, הכאב כואב ואהוב. וגם היום, כל פעם שאני בוכה אני מבקרת את עצמי אז, לפני עשר שנים תמי. רק תמי. מהימים האלה האיומים והנוראים. ומתגעגעת, אלי ואליה.