בלי להרים את העיפרון מהדף

1995. כיתה י'.

"נשארתי בסניף"

(שזה אומר שלא עברתי לתיכון הענק הקרוי "בית בירם", אלא נשארתי עם עוד 60 נערות ונערים, שתי כיתות "שישיסטים", בקומה העליונה של בניין חטיבת הביניים).

הייתי חמודה ותמימה,

הייתי מסורה על מלא לצופים,

הייתי עסוקה לסירוגין בכמה אני שמנה,

הייתי מוקפת בחברות וחברים שאני אוהבת עד היום,

הייתה לי חולצה אגדית של "100% חופש" (פרסומת לטמפקס) שמצאתי ואימצתי.

והייתה לי רחל בלום, כמחנכת.

אני חושבת שגם כנערה, השכלתי להבין את היופי הטמון באשה הטובה הזו. שדיברה אלינו ברוך, אהבה אותנו על אמת, ונישקה לנו בעדינות את המצח כדי לבדוק אם אנחנו באמת מרגישות לא טוב, או סתם צריכות חיבוק.

רחל לימדה אותנו לשון.

את כל הטרחנת.

לא חסכה מאיתנו דבר...

לזכותה יאמר, שאני זוכרת עד היום את חוקי ניקוד בסיסיים (פל'א וסל'ק: פתוחה לא מוטעמת ארוכה, סגורה לא מוטעמת קצרה). לעומת זה, גם באיומי "אם לא תעני נכון נכניס לך גבינת "קוטג'" לפה", לא אדע להסביר מה זה לוואי או משלים או מושא).

אני זוכרת את החיבוק שלה,

את הקול וחיתוך הדיבור הרך רך רך,

ואת הלחיים והצוואר שהאדימו כשהייתה נבוכה או כועסת.

יום אחד רחל נכנסה לכיתה וביקשה שנביא מחברת חדשה.

היא הודיעה לנו שמהיום נפתח כל בוקר בכמה דקות של כתיבה.

נקדיש לזה כל בוקר חמש דקות.

אפשר לכתוב הכל,

אבל לא להפסיק.

זו הזדמנות... תביעו,,, כתבו כל מה שעולה על ליבכם...

"בלי להרים את העט מהדף..."

נשמע חלומי וחשוב ונפלא, ואיזו מהממת הרחל הזו, שזימנה לנו כזה מפגש מקסים עם עצמנו.

אבל אני?

שנאתי את זה!!!!!!!

אני ממש זוכרת את עצמי כותבת כל יום מחדש מתוך "מבט על", מבקר ומתריע:

"יום אחד תמצאי את המחברת והכל יראה לך טיפשי"

וגם: "תכתבי בהנחה שמישהו או מישהי ימצאו פעם את המחברת ויגלו עליך הכל".

ישבתי כל יום וכתבתי סתם.

סתם סתם סתם סתם סתם כתבתי סתם.

רוב הדפים היו מלאים בשם אחד או שניים בהם הייתי מאוהבת באותה שנה.

עשיתי "בארט סימפסון מול הלוח" וכתבתי את השם שוב ושוב ושוב.

למרות שהייתי בטוחה שזה יעבוד - הכתיבה לא זימנה אותו לחיי, אלא לחיי חברה אהובה שלי.

נו מילא.

וגם... בום!

מי היה מאמין שאוהב כל כך לכתוב.

אני באמת שלא יודעת בכלל מאיפה זה התחיל.

ניסיתי לחשוב היום, להגיע למקור.

אני חושבת שאולי אחרי הלידה של גנגה שלי...

היינו בתאילנד, ואני התיישבתי לכתוב את סיפור הלידה האיום ונפלא שלה, ושלי.

אני זוכרת את התחושה המשחררת, שכל מה שיצא ממני אל הכתב, הוא האמת הכי טהורה בעולם.

כזו שלעולם לא תהיה בעיני טיפשית.

כזו שאני חייבת לכתוב, כדי לא לשכוח, איך אני מרגישה, מה היה שם ברגעים האלו של האובדן והלידה מחדש.

כתבתי בשצף, בהתמסרות מלאה, בלי גרם של ביקורת או רגע של עריכה.

לא שקלתי מילים או רגשות של אחרים, לא חסכתי דבר.

כי לאשה שאיבדה תינוקת, ידעתי, מותר לכתוב הכל.

אפילו שהיא מרגישה איום ונפלא.

ואולי מאז אני כותבת,

סיפורים ושירים

הייקו והגדה לילדים

בפתקים צהובים בטלפון,

במחברות יפות שאני קונה בטירוף,

בפייסבוק,

ועכשיו גם כאן.

יאללה, אינשאללה, שתמיד אכתוב כאילו אף אחד לא יקרא את המילים שלי לעולם.

בתמונה,

הקטע הראשון בטיוטא הראשונה של ההגדה שלי.

אם הייתי מעט יותר נבונה, הייתי כותבת גם את התאריך.

אני מניחה שנכתבה ב 2016.

אני מתה על הפתיחה הזו!

יש בה כל מיני פגמים, והיא מאוד אישית (כי נכתבה להקראה בליל הסדר המשפחתי, בלי שום כוונה שכל העולם יראה),

אבל היא יצירה שנבעה ממני.

כמו מים ממעין.

ככה.

בלי להרים את העיפרון מהדף.